כשאני מְכַבָּה כל דאגה וחרדה מוציאה שמחתי ראש זעיר ממערת קְרָבַי, שוֹלחת רגל מהססת שלא יבוּלַע לה, שלא אבְליעַ אותה, עד שפתאום פורצת בריבּוֹא ניצוצות, מחוֹללת תהוֹם לְהַר נישָא בַּאֲוויר ללא אדמה תחתָּיו ומחוֹללת איתי כּבשמלַת נוצות לבנָה של פֵיַית קסם קְלַידוֹסְקוֹפּי בְּאֵין הזמן. זמן מאוּשָר.